Monthly Archive for ינואר, 2009

רני ואביב/ העלה סאטי

רציתי להעלות כפוסט את הקטע שרני הקריאה מתוך ספרו של קורט וונגוט "אדם ללא ארץ":

לא יודע
מה איתכם,
אבל אני חבר
בדת לא-מאורגנת.
אני שייך
למסדר-לא-מוסדר
של חילול.
אנחנו קוראים לעצמנו
"בתולת התדהמה
התמידית".

היא כתבה: תנועת הנפש נאחזה בקטע הזה כשהרגשתי את נגד המלחמה גואה בי עד כדי תחושות פיזיות לא רק קשות מנשוא אלא גם מערפלות את חיוניות תודעת השלום הבהירה. המילים הבהבו בשבילי את מצוקת אהבת השלום ומציאת משמעות ורלוונטיות בפעולות שאנחנו עושים ויכולים להמשיך לעשות ברוח הדהרמה. תמיד. בכל תנאי.
אחר כך קראתי סוטרה יפיהפיה שאני ממליצה עליה מאד מאד לימים אלה. בסוטרה הבודהה משוחח תומך ומכין את תודעת תלמידו, פונה, למפגשים הצפויים לו כשילך לגור ולחיות באחת מארצות העולם הזה, שתושביה עזים ומחוספסים. (SN 35.88)

ואגב, ראיתם איזה יופי של קטעים אביב כתב תוך כדי המלחמה? שווה הצצה.

ו… אגב, אפשר גם לכתוב פה דברים שלא קשורים למלחמה. סתם… הגיגים…

סאטי

דהארמה בפעולה – הפסקת האש שבלב/ אביב טטרסקי

הזמנה למפגש חשיבה והתכוונות לעשייה חברתית – פוליטית בהשראת הדהארמה ודרכי רוח נוספות

זכות גדולה קיבלנו שנחשפנו לדרך הרוחנית ונתנו לה לנגוע עמוק בתוכנו – מי בדרך הדהארמה ומי בדרכים

אחרות..

קיבלנו את הזכות לא להיאחז בפחד, כעס ושנאה. קיבלנו את הזכות להבין שאלימות מביאה עוד אלימות. קיבלנו את הזכות של להיווכח בכוחו של הלב הפתוח.

הזכות הזו מביאה איתה חובה גדולה. החובה להביא את התובנות הללו לחברה הפצועה שלנו. להשתמש בכלים של הדהארמה, ובכלים רבים נוספים, על מנת להביא למקום הזה שינוי.

יש לנו מתנה גדולה להביא לחברה שלנו ששקועה בסכסוך דמים שהולך ומקצין, הולך ומתפתל.

למרות רגעי הכאב, הבלבול והייאוש, הדרך הרוחנית מאפשרת לנו לראות שיש אלטרנטיבה, שגם הסכסוך הזה הוא בר-שינוי.

רבים מאיתנו נרתעים מעשיה במרחב הציבורי, עשייה פוליטית. אבל האם לא הגיע הזמן שהקול שלנו יישמע? האם לא הגיע הזמן שהדהארמה תפעל להביא טוב וחמלה לארץ הזו?

אנחנו מזמינים למפגש חשיבה לצורך גיבוש חזון ודרך פעולה לקבוצה רוחנית-פוליטית.

המלחמה האחרונה מעירה שוב עד כמה נחוצה כאן עשיה חברתית שמקבלת את השראתה מחמלה ותובנה.

לכמה מאיתנו שפעילים ב"שביל זהב" ובמסגרות אחרות מספר שנים, יש מגוון רעיונות לפעילות כזו.

אנחנו רוצים להזמין את כל מי שמעוניין לקחת חלק בחשיבה המשותפת ובפעולה המשותפת להצטרף אלינו.

נקיים מפגש ראשון ביום רביעי 28/1 18:30-21:00 בבית הסנגהה, רח' ברטנורה 21, ת"א.

בהמשך בכוונתנו לקיים בזמן הקרוב מפגש ארוך יותר (סוף שבוע) של לימוד, התכוונות ותכנון לפעולה.

אנא הודיעו לנו מראש אם בכוונתכם להגיע:

אביב – avivsky at gmail.com, שירי – shirileaf at yahoo.com.au

מי שאינו יכול להגיע אבל מבקש להיות מעודכן לגבי המפגשים הבאים מוזמן גם לכתוב לנו.

קרמה ותרגול המעלות (פרמיטות)/ העלה: סאטי

שלום לכולם/ן,

עוד שימוש אפשרי לאתר: מרחב לשיתוף בקבצים וחומרים. כל משתמש/ת רשום/ה יכול להעלות קבצים (בלוח הבקרה, להיכנס ל'מדיה' ול'קובץ חדש'.

התרגול של הפרמיטות ה'מעלות' (באנגלית perfections) הוא תרגול של פיתוח וטיפוח התודעה בחיי היום-יום. תרגול זה קשור להבנה של חוק הגורם והתוצאה הבודהיסטי – חוק הקרמה.

להלן קישורים לקבצים בנושא . בדף שנפתח לחצו על הציור של הדף.

* גיליתי שניתן להוריד קבצים רק אחרי תהליך כניסה למערכת. אני עובד על פתרון. בינתיים, אתם/ן מוזמנים/ות להירשם… 3 שניות… כל אחד/ת מוזמן להירשם.

מי שלא מעוניינ/ת להירשם, אנא כתבו לי: satielbar[at]gmail.com ואשלח לכם את החומרים.

תהנו,

סאטי

מכתב מגל ויילר, חברה יקרה ויתומת מלחמה/ העלתה: רקפת סנדיה

 גם לילדים

 

גם לילדים בעזה יש פנים ושמות ואבא ואמא כמו לילדים בשדרות ובאשקלון

גם הילדים בשדרות ובאשקלון אוהבים שיש להם קורת גג מעל הראש ומיטה חמה לישון בה כמו הילדים בעזה.

 

הימים חולפים.

איני יכולה לישון בלילות.

לא בגלל טילים ולא בגלל "צבע אדום",

אני הרי גרה ברמת השרון בסביבה של אלה שאין להם זכות דיבור

כי

"הם לא יודעים מה זה"….

אני לא ישנה כי כואב לי הלב.

ואני מדחיקה.אבל יותר איני יכולה לשתוק.

 

אבא שלי מת במלחמת יום כיפור  3 שנים אחרי שאחיו דודי נפל במלחמת ההתשה.

2 מבניה נתנה סבתי למדינת ישראל.

אני הופעתי חודשיים אחרי המלחמה.

את הבור והפצע שנפער מהטיל הזה מילים לא יסבירו.

אולי בגלל הבור הזה הפכתי להיות  מטפלת ומורה לריפוי.

 

למרות הקושי העצום של לגדול בלי אבא,

בכל צומת בדרכי בחרתי ביופי ובאור ולא נשענתי על כאבי היתמות שלי.

החיים שלי וכאבי לימדו אותי שאפשר אחרת .

פילסתי דרך, למרות הכל, להאמין ולבטוח בבני אדם ובאהבה.

 

במשך הרבה מאוד שנים, חרדת הנטישה שלי עמדה במבחן בכל מערכת יחסים אינטימית שניסיתי ליצור וחוסר הביטחון בזה שאוכל לבנות משפחה עם אדם שיישאר ויאהב  - משפחה שלא תתפרק,

חזר אלי שוב ושוב, שלא לדבר על הפחד להביא ילדים במדינת ישראל.

 

הקדשתי את חיי לעבודה למען שלום פנימי והסברה למען שלום שבחוץ.

לא "שלום עכשיו" ולא הפגנות ולא ה"שמאל הדומם" אלא –

לשקט בפנים הנובע מהשלמה עמוקה וראיית האחר כהמשך ישיר של ישותי וגופי:

אם צעקתי עליו, צעקתי על עצמי. אם הרגתי אותו, הרגתי אותי. אם יריתי באביו, יריתי באבי.

 

כי כאב היתמות הוא זהה משני צידי הגבול

כי אלמנוּת היא זהה לאישה ערביה ולאישה יהודיה

כי לא לישון בלילה מפחד המלחמה זהה לשני הצדדים

כי להרטיב במיטה זו לא רק "הפריבילגיה" של הילדים בשדרות.

אני מניחה שגם בעזה מרטיבים הילדים מפחד…

 

אנו שונים: הם ערבים אנחנו יהודים

השפה שונה, הבדלי התרבות, הגינונים

אבל הלב כואב לנו אותו דבר.כי אנחנו בני אדם.

ובזה אנחנו זהים.

ליבנו הוא אחד.

 

לפני 3 שנים הזמינו אותי להיות בין המנחים לקבוצת מפגש לבני נוער ערבים ויהודים.

"הסולחיתה"

מתוך 100 ילדים, 50 היו יהודים 50 ערבים ומתוכם הייתה לנו משלחת של 12 ילדים מעזה.

לקח למארגנים חודשים להשיג להם אישורי כניסה לישראל.

אבל כשהם באו זו הייתה שמחה גדולה המלווה בפחד משני הצדדים:

איך נראים נערים ונערות ישראלים שרוצים לדבר ולהכיר ולא להרוג ולירות

איך נראים נערים ונערות עזתים שרוצים לשלוח יד לשלום, למרות שנות הכיבוש.

 

ערכנו סדנה לריפוי. ריפוי פצעי העבר. לסדנה הגיעו בערך 35 ילדים. כה רב הצימאון לריפוי.

5 מתוכם היו מעזה.

הם התחלקו לזוגות, שמו ידיים אחד על השני ואמרו בערבית ובעברית:

"אני מרפא את הכאב שלך. אני רואה את הכאב שלך. אני משאיר את פצעי העבר מאחור"…

על רקע המדבר בשחרות, החדר התמלא תקווה ודמעות של שקט מיוחד,

כזה שמדבר את האמת האמיתית:

שני הצדדים כואבים את מחיר המלחמה

שני הצדדים עייפים ומייחלים למשהו אחר,

אולי לשבת בחדר אחד ולראות מקרוב ש

גם לילדים בעזה יש פנים ושמות ואבא ואמא כמו לילדים בשדרות ובאשקלון

גם הילדים בשדרות ואשקלון אוהבים שיש להם קורת גג מעל הראש ומיטה חמה לישון בה כמו הילדים בעזה.

ויותר מכך זוהי זכותם המולדת. בל נשכח!

 

להיסאם, שהיה בסדנה איתי בחדר, נקטעה הרגל מפגיעת טיל ביום הראשון למחמה ואחותו הקטנה רולה נפצעה קשה מרסיסים. החברים שלהם מתים בכל יום. והכאב שלהם הוא עצום בדיוק כמו של הילדים בשדרות בדיוק כמו של האמהות השכולות והחברים שלנו פה.

 

אני ראיתי אותם לפני 3 שנים, היו להם שמות, היו להם פנים

ולא, הם לא היו חמאסניקים.

והם לא רצו להרוג אותנו.

הם היו אנשים. כמו הרבה הרבה אנשים בעזה.

אז אל תגידו לי שאין ברירה.

כשהפיתרון היחיד שלכם הוא מלחמה.

זה מעליב אותי. וזה מעלה לי את חרדת הנטישה. וזה גם לא נכון.

 

אתם אומרים את זה כי אין לכם איך להצדיק את ההרג שאתם יוצרים באוכלוסיה חסרת אונים.

אתם אומרים את זה כדי שתוכלו להשקיט את המצפון שלכם…

תגידו מה שתגידו

במילא כל מה שתגידו לא יחזיר את אבא שלי

ולא ירפא את כאב היתמות והשכול שלי ולא יחזיר אלי את הילדות האבודה שלי

 

בכל לילה לפני שאני הולכת לישון

אני מבקשת סליחה מהילדים בשדרות ומהילדים בעזה

שהמבוגרים שמנהלים את העניינים לא  השכילו עדיין להבין

שלא פותרים שום דבר באלימות למרות שזה מה שמלמדים אותם בגן.

 

אני מבקשת סליחה מכל הילדים בעולם הזה ששנים של מלחמות עדיין לא הביאו תבונה אמיתית

בליבנו האחד.

  

היום אני מבוגרת,אינני ילדה יותר ואי אפשר למרוח אותי באין ברירה.

 

אני קוראת להפסקת המלחמה וההרג של חפים מפשע משני הצדדים.

אני קוראת לפיתרון של שפיות  שמערב את לבבות האנשים. שמישיר מבט לפצעים של שני העמים.

ראיית האחר מהלב.ריפוי הכאב.יצירת מרחב אנושי המכבד את הדומה בבני אדם. ההבנה שבאחדות.

 

ניסיתי. אני יודעת שזה אפשרי ולעולם לא אפסיק להאמין!

 

נכתב ע"י גל ויילר

יתומת מלחמת יום כיפור.בת 35

 

הזמנה/ מיכל ורשבסקי

שלום חברים לדהרמה

המלחמה האחרונה הותירה את כולנו, המאמינים בחיי שיתוף ושלום של יהודים וערבים, מצולקים וחבולים. בשיחה עם גדי אלגזי, פעיל חברתי ותיק, נשמע על הדרך שהובילה לכאן ונדבר על דרכים אחרות.

רציתי להציע לכם להשתתף בחוג בית

אחרי המלחמה, ולפני הבחירות
חוג בית של חד"ש עם גדי אלגזי מהתחברות – תראבוט

הפגישה תהיה ביום רביעי ה- 28 בינואר בתל אביב, תהיה עוד פגישה שבוע אחרי כן גם ביום רביעי ה-4 בפברואר שתיהן ב-2030

מי שרוצה להגיע לאחת מהפגישות בבקשה תכתבו למייל שלי למיכל ורשבסקי
michalwa@gmail.com

על בכי ועל כאב הניכור העצמי/ ענבל בלאס

ראשית- ברכות עצמיות (מודיטה?:)) על כך שפענחתי איך עושים את זה.
בהתחלה צירפתי את הרשימה כתגובה לרני, אבל אני מצרפת אותה שוב כפוסט.

בכי הוא תגובה לא יעילה. רני, המשפט הזה תפס אותי והדהד בתוכי בעוצמה. ועדיין יש כאלה בינינו שאינם מפסיקים לבכות.
בכי. בכי. בכי. כמה אפשר לבכות? לבכות "סתם כך" פתאום באוטובוס, בדרך מהשוק. לבכות בבית, ברגע שנסגרה הדלת מאחוריי. לבכות בשקט. לבכות בקול במיטה. בסלון. לגעות בבכי. לבכות לחברים. לבכות אחרי שחברים הולכים. לבכות על המרחק הנפער בתוכי ביני לבינם, ביני לביני. לבכות על שאני בוכה. לבכות על שאני לא בוכה, לא מרגישה, לא מאפשרת לעצמי להרגיש. להרגיש את הבכי עולה כשאני מדברת מול קבוצה, מול כיתה. עם ובלי קשר. תמיד יש קשר למשהו. הכאב כל כך חשוף, כל כך קרוב.

הכאב שרוי בכול, בעוצמה. הלב נפתח ונסגר. אביגיל כתבה בפורום על הלב הנפתח שוב ושוב. כמה מפחיד וקשה לי לפתוח את הלב מול הכאבים. ה"פרטיים", ה"לאומיים", האנושיים.

הלכתי אתמול לקבוצת הישיבה בעין כרם, להקשיב לסאטי, להיעטף ולהיתמך בסנגהה, בדהרמה. באתי חלשה ועצובה. הערב שעבר עליי בחיק הסנגהה הותיר את חותמו. חזרתי הביתה עייפה, אבל הלב נזכר איך זה להיות פתוח. כמה טהור ורך יכול להיות החיבור- דרך השהות יחד, השיחה, השיתוף, החיבוק. כמה כואב זה יכול להיות- לתת לכאב לזרום בתוכי מבלי להחניק אותו. כמה חשוף, שפתאום הבכי עולה כך ברחוב, באוטובוס, בכיתה- מטפס אל הגרון. וזה כשאני אפילו לא מעיזה לתת לחדשות להתקרב אליי.

כבר חודשים אני לומדת לזהות את המקומות בהם אני מתנתקת. מנתקת מגע עם החוויה. לכאורה אני נשארת שם- מתקשרת, מגיבה. למעשה חלק בתוכי נאטם, ננעל מאחורי דלתות כבדות. לומדת לזהות את התחושה כשמשהו בראש נחצה. משהו קורה למבט- הוא שוקע לאחור, פחות ממוקד, מתקשה להישאר בקשר עם האדם שמולי. משהו קורה בגוף- זרימות, תחושה לא נעימה, לפעמים צד ימין מרגיש מנותק מצד שמאל. לפעמים צד אחד מרגיש פרוץ לכל עבר. מקשיבה לקולי משנה גוון- מתקשה, לובש ענייניות יבשה ומרוחקת. לומדת לזהות את התחושות בגוף, את התכנים המתלווים אליהן, את המצב היותר פתוח ואת זה הסגור.
ברגעים שכאלה לפעמים הגוף זורק לי כפפה בצורת הבכי שעולה. מזמין אותי להודות בפני עצמי ובפני אחרים בכאב. גם אז לפעמים עדיין אפשר להחניק את הבכי, את הרגש, את המחשבות. לנשום. אני בשליטה. אני חזקה.

כשדיברתי אתמול עם סאטי הוא אמר שכולנו מתנתקים. אכן, השהות בקרבת כאבים כה עזים מפתה אותנו להקל על עצמנו, לנתק מגע לפעמים.

זה חודשים שאני לומדת להתוודע במיוחד אל הניכור העצמי הזה. אל הניכור מהכאב ואל כאב הניכור. אולי זה חלק גדול ממה שאנחנו כל הזמן עושים כשאנחנו מתַרגלים. כמה אומץ נדרש בכדי לחזור לשם שוב ושוב, מתוך אמונה שחיבור שעטוף בחמלה וברוך ושרוי בתודעה יציבה ומיומנת יכול להתמיר.

נראה לי שהקשר בין היכולת שלנו להיות בקשר של חיבור מלא חמלה לעצמנו ולסביבתנו או בקשר של ניכור ואלימות ברור לכולנו. בשכל וגם בחוויה האישית.
סנגהה יקרה לי, אני מתגעגעת ושולחת מפה חיבוק. מקווה שנדע לבכות ולתת לבכי לפתוח בנו ערוצים ישנים-חדשים של רוך, של חמלה, של אמון ושל נכונות עמוקה ואמיצה להיות במגע, גם עם הכאב.

סרטון שבו מישהי בשם עדנה מבקשת בקשה אישית מאובמה/ העלתה: סנדיה

http://www.youtube.com/watch?v=Hf3TIS70FPk

100 שעות משמרות של הדלקת נרות/ העלתה: סנדיה

100 שעות משמרות של הדלקת נרות


למשפחת אבולעייש,


ולילדים הפלסטינים והישראלים


שנפגעו במלחמה, באופן פיזי ונפשי.

המשמרות מתקיימות 24 שעות ביממה
ממוצ"ש ועד יום רביעי בחצות,

כעשרים מטר לפני הכניסה הראשית לתל השומר
(מחוץ לבית החולים)

24 שעות ביממה
כולם מתבקשים להביא נרות

בסאם אבולעייש, פעילת שלום ממחנה הפליטים ג'בלייה, ממשפחה של פעילי שלום, נהרגה מאש צה"ל ביום שישי.
אביה רופא בתל השומר. שלוש מבנותיו נהרגו.

הבת סדעא פצועה במצב קשה בבית החולים תל השומר,
וגם בת דוד שלה.
דר' אבולעייש, אביה של סדעא, נמצא אתן.

לבירורים: (052) 353-7014 או (050) 697-3510

המשמרות מאורגנות על ידי
הקואליציה להצלת הילדים הפלסטינים והישראלים.

I JUST DON'T WANT THEM TO CHANGE ME…./ העלתה: סנדיה

כמה מילים מתוך מייל ששלחה לי דניאלה מהסנגה, שהיא גם פעילת שלום וגרה בבאר שבע:
"מצרפת לך ציטוט שפעילת שמאל וותיקה אמרה לי אתמול, שמאוד מתחברת אליו.
בתקופת וויטנאם, כשהגיעו לארה"ב עשרות ארונות מתים,
החליט בוב דילן לעשות מחאת יחיד שקטה – שביתת רעב למול הבית הלבן.
בתום שבועיים בהם הוא  החל  להצטמק, ולמול תקשורת עויינת שליוותה אותו,
נטען כנגדו , שהוא תמים אם הוא חושב שהוא יצליח לשנות את מהלך המלחמה.
דילן טען לעברם:
I DON'T WANT TO CHANGE THEM.
I JUST DON'T WANT THEM TO CHANGE ME….
 

בעיקר ניסיון לשתף/ אביגיל גרץ

מוזיקת מסוקים

אתמול בערב ישבתי במקלט בבאר-שבע. מקלט ששייך לפורום לדו-קיום בנגב. פורום שעוסק כל השנים, לא רק בימי מלחמה בחיים המשותפים של יהודים וערבים בנגב. לפני כמה שנים הם קיבלו מהעירייה היתר להשתמש במקלט. הם טיפלו בצנרת, בחשמל, בריח הטחב ובקירות. העבודה הבסיסית שהמדינה אמורה לתחזק את מקלטיה. בנוסף הם ציידו את המקלט במחשבים, בספרים, במזגנים, בכיסאות, בלוח, פינת תה, מקרר וכו' הפכו אותו למחסה של אמת. מקלט לפעילויות שלום. הגיעה המלחמה ואיתה הדרישה להשאיר את המקלט פתוח. הם שאלו אם יוכלו לקבל שמירה על כל הציוד וההשקעה שנעשתה עם השנים. אותה פתיחות זמנית שאפשרה להם לקבל את המקלט השיבה באותה שרירותיות שכמובן שלא. ואז החלו חברי הפורום האמיצים כל ימות השנה לארגן משמרות כדי לשמור על המחסה שלהם. באחד הימים, למעשה בערב ראש השנה האזרחית הוזמנתי למקלט לפגישה דחופה של אנשים פרטיים שרצו להביע קול מחאה משותפת כנגד האלימות משני הצדדים. זה היה יום השני לאזעקות ולנפילות טילים בבאר-שבע. זו הייתה הפעם הראשונה שלי במקלט והצטרפתי מאז גם לקבוצת המחאה וגם לסבב השמירה על המקלט. פעם אחת, עשינו שם ערב דהרמה עם מיכל כהן על פתיחת הלב ופעם אחרת קבוצת הישיבה של יום רביעי נפגשה שם. אתמול, בשבת אחר הצהריים בזמן המשמרת סיימתי לקרוא את 'אישה בורחת מבשורה' של דוד גרוסמן. לא ספר אידיאלי לזמן מלחמה, אבל מה כן אידיאלי? בזמן שאני קוראת את העמודים האחרונים, כמו בסרט, אני מבחינה שמלווים אותי קולות המסוקים שמביאים פצועים לבית החולים הסמוך בו נולדתי לפני שלושים ושלוש שנים. של מי הסבל? זו שאלה חזקה שעלתה לי. של הדמויות בספר? של גרוסמן שבמציאות איבד את בנו, של הפצועים המובלים במסוק, של המשפחות שעוד לא יודעות שאהוביהם פצועים, של העזתים שנפגעו מאותם חיילים ממש, של האוחזים בנשק בפחד, של אמא שלי שהוציאה אותי מבית החולים מלווה בדיכאון קל? של כולם, כמו הסיפור שצריך לחזור אליו שוב ושוב על הבודהה ששלח אישה להביא זרע חרדל מבית שלא ידע סבל.