מאת תומר פרסיקו
תורתו של הבודהה נחשבת, לדעתי בצדק, לדת שוחרת שלום, אולי זו ששוחרת שלום במידה הרבה ביותר. יש לכך קבלות: מהתנהגותו האי-אלימה של הבודהה מול יריביו השונים, דרך חרטתו של המלך הבודהיסט אשוקה על תקופתו כמצביא אכזר, ועד התפרקותה של טיבט מצבאה והמאמצים כיום של הדלאי לאמה (שלא צולחים מכל בחינה שאינה רוחנית) למאבק לעצמאות ארצו המתנהל על טהרת האי-אלימות.
בארצנו הקטנטונת ניצבים בודהיסטים כמעט ללא יוצא מהכלל בצד השמאלי, אפילו השמאלי מאוד של המפה הפוליטית. לא קשה להבין למה: הנטייה לשמאלנות יונקת מהפיקחון מהמהותנות, כלומר מכל חשיבה שמחלקת את העולם למהויות שונות (כמו גזעים, אנשים או לאומים הטובים או רעים מעצם טבעם, דתות או אידיאולוגיות הטובות או רעות מעצם טבען), והבודהיזם הוא אולי הפילוסופיה האנטי-מהותנית ביותר בתולדות האנושות. אם הכל עולה ומתקיים מתוך התהוות-מותנית, ואם כל דבר ועניין ריק ממהות עצמית, הרי ברור שממילא אי-אפשר לזרוק אשמה על צד אחד בלבד, ומנגד גם אין מה לאבד את התקווה שמי שרע היום עוד יראה את האור ויתעורר מחר.
חשוב לי גם לומר באופו אישי: אני משוכנע שהבודהיזם, מבין דתות העולם, היא הדרך שיכולה להוביל אדם במהירות ובבטחה הרבה ביותר להכרת עצמו, ידיעת האמת והחיים, ומציאת שלווה ואושר בני קיימה. הבודהה לדעתי היה גאון עצום (במקביל, ובלי קשר הכרחי, לכך שהיה "משוחרר בשלמות"), ותורתו היא לדעתי אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות.
יחד עם זאת, הבודהיזם איננו מושלם. ואני רוצה להראות פגם מסויים שיש בו לדעתי. אעשה זאת על ידי כך שאראה שייתכן והבודהיזם מכשיר אלימות נגד בני אדם בקלות רבה מדי, ואבחן את הסיבות האפשריות לכך. לדעתי למרות שברור שעל פי הדהרמה יש להימנע מאלימות עד כמה שאפשר, ברור גם שהדהרמה לא מצווה להימנע מאלימות בכל מחיר. אפשר להבין זאת דה-יורה אם נבחן כמה צדדים במסגרת ההיגיון הפנימי של תורת הבודהה, ואפשר להיווכח בכך דה-פקטו אם נכיר כמה אירועים היסטורים שאביא מיד.
א. בודהיזם אינו הומניזם
ראשית יש להבין שהבודהיזם אינו הומניזם. למעשה, במובנים רבים הוא האנטיתזה המוחלטת להומניזם. חיי אדם אינם ערך בפני עצמו לדעתו של הבודהה. אם יש בהם יחוד, הוא מתמצה בזה שהם מהווים קרקע מוצלחת במיוחד להתעוררות רוחנית, התעוררות שתאפשר לנו למות ולא להיוולד מחדש, ואשר מהווה היא את הערך העליון עבור הבודהיסט. החיים, כידוע, כרוכים בסבל, ואין טעם להיאחז בהם. להפך כמובן: ככל שניאחז יותר, נסבול יותר, ורק כשנדע להרפות נחייה באמת. אם כל מטרתנו היא למנוע סבל, ודאי שהמתות-חסד, למשל, יתקבלו בברכה, וכמו כן הפלות במקרים רבים. אין כאן, כאמור, נשיאת חיי הפרט כמשהו יחיד ומיוחד, עולם ומלואו, שיש לכבד ולהעריך אותו ואותם בפני עצמו ובפני עצמם. זאת משום שחיי אדם אינם בפני עצמם ערך, ודאי לא ערך עליון, ודאי ובודאי אינם קדושים.
מכל זה ברור שהרג בני אדם, בפני עצמו, אינו דבר רע, ואינו "אסור". לא ההרג הוא רע, אלא תוצאותיו וההשלכות ממנו. וכאשר מדובר על תוצאותיו וההשלכות ממנו מדובר כמובן על מה שיקרה לזה שהורג, ולא להרוּג. זה צריך להיות ברור: על פי הדהרמה ההרוג יוולד מחדש, ולא יסבול כל גורל שלילי (לבד אולי, שהוא יפספס הזדמנות להארה, או במקרה שהוא צבר מלאי של קארמה שלילית, ואז עלול למצוא עצמו נופל ללידה-מחדש גרועה). ההורג הוא זה שיסבול יותר מכל בשל ההרג. כאשר, ב- Upāyakauśalya-sūtra, מסופר על כך שבודהה (באחד מגלגוליו הקודמים) הורג שודד כדי למנוע ממנו ומחבריו להרוג 500 איש, מוסבר שהוא עשה זאת על מנת לחסוך לאותו מטורף את הקארמה הרעה שהיתה מנת חלקו אם היה מצליח. אסנגה, מגדולי הפילוסופים הבודהיסטים, מסביר ב- Bodhisattva-bhūmi שעל הבודהיסאטווה שניצב בפני דילמה שכזאת לחשוב כך:
'אם אמית את הישות התבונית הזאת, אני עצמי עלול להיוולד כיצור בגיהנום. [אבל] עדיף שאני איוולד בגיהנום מאשר שיצור חי זה, בעשותו מעשה שאחריו יבוא עונש מיידי, יגיע הישר לגיהנום'. בגישה זו מוודא הבודהיסאטווה שמחשבתו היא בעלת סגולה טובה או לא ברורה, ואז, בהרגישו כפוי לעשות זאת, ועם מחשבה של רחמים בלבד לגבי התוצאות של מעשיו, הוא הורג את אותו יצור חי. אין בזה גנאי, אלא רווח של קארמה טובה רבה.
ניתן לשים לב שאין כאן אפילו דיבור על הריגה למען הצלת קורבנות פוטנציאלים, אלא אך ורק למען הצלת הרוצח עצמו! כלומר ההרג נעשה כולו מתוך מחשבה על כל מה שיעבור מהרוצח לגלגולו הבא, כאשר לחייו הנוכחיים אין כל ערך עצמאי. גם הקורבנות המיועדים של הרוצח אינם ניצלים ממות, שהרי מוות היה רק מגלגל אותם הלאה בנפתולי הסמסארה. מי שניצל כאן, שוב, הוא הרוצח, או אף במילים מדויקות יותר: בנק הקארמה שלו.
לכן גם מה שחשוב ביותר כאן הוא המצב התודעתי של ההורג. כפי שמפרש קטע זה רוברט תוּרמן (כן, אבא של אוּמה): "אם נגדיר אלימות ככוח שמופעל בהקשר של זעם, שנאה או תוקפנות, כי אז לקיחת חיים על ידי בודהיסאטווה אינה אלימות. לעומת זאת, אם לא נכלול את המניעים הללו בהגדרת האלימות ונשקול רק את ההשפעה שלנו על הזולת, כי אז פעולתו של הבודהיסאטווה היא אכן אלימות". אם אנחנו לא פועלים מתוך מניע אגואיסטי – זה לא רצח.
ואפרופו אלימות, גם המושג ahimsā (אי-אלימות, אי-פגיעה), שכיום נחגג בפי כל כאידיאל פציפיסטי / צמחוני / מוסרי היה לדעת חוקרים בתחילתו מובן כולו בהקשר של הרווח המוצע לזה שלא פוגע. כלומר לא מתוך אהבת חיי הזולת, אלא מתוך אהבת חיי עצמו היה על הבודהיסט להימנע מפגיעה או אלימות, מאכילת בשר או מהליכה לקרב.
יש להבין שכל זה כמובן אינו במקרה. כפי שכותב צ'רלס טיילור בתחילת ספרו Sources of the Self: "תגובה מוסרית היא גם הסכמה עם, או אישור של, אונטולוגיה מסויימת של האדם" (עמ' 5 שם), כלומר התגובה המוסרית הספציפית הזו של אסנגה, ולפניו של הבודהה, נגזרת מתוך תפיסת האדם שלהם, כלומר מתוך איך שהם מבינים את היצור האנושי.
עכשיו, כל מי ששמע משהו על בודהיזם יודע שאחד הדברים שהבודהה התעקש עליהם הוא שהדברים כולם, כולל בני האדם, פשוט ריקים ממהות עצמית. כלומר אין בתוכנו כל יסוד אינדבידואלי בלתי-משתנה, שהוא לכאורה "אנחנו האמיתיים". אין בנו מוקד של זהות עצמית ואוטונומית. במילים פשוטות: אין לנו את מה שדתות המערב מכנות נשמה, וגם שום דבר שדומה לסובייקט ההומניסטי.
כעת ברור מדוע חיי הפרט אינם חשובים, אלא רק השפעתו על העולם, והשפעת העולם עליו: אין שום דבר באדם הפרטי שראוי להצלה. אין שום חשיבות להתגלמות יחידאית כזאת או אחרת של תאי-אנוש. יש רק חשיבות לסבל שיכול להגרם להם או שהם יכולים לגרום (וניסח את כל העניין באריכות ובברור הפילוסוף דרק פארפיט, בספרו המונומנטלי Reasons and Persons ). ובכך, כאמור, הבודהיזם הוא כמעט האנטיתזה להומניזם.
ב. בודהיזם אינו פאציפיזם
בגירסת המהאיאנה לסוטרה על מותו של הבודהה, ה- Mahāparinirvāna-sūtra, אנחנו מוצאים ביטוי בוטה עוד יותר להכשר לאלימות (בפרק שנקרא "על מעשים קדושים", ושמספרו שונה מגרסה לגרסה). בסוטרה זו מספר הבודהה שבאחד מגלגוליו הקודמים הוא היה מלך בשם Senyo, אשר אהב מאוד לקרוא בסוטרות של המהאיאנה (אל תשאלו אותי איך יש סוטרות אם זה היה עוד לפני זמנו של הבודהה). בממלכתו שכנו ברהמינים, וכאשר שמע המלך שהם מוציאים את דיבתן של הסוטרות רעה, הוא הוציא אותם להורג מיד – מתוך דאגה לשלום הדהרמה כמובן, ורק בשביל שלא יחשבו מאזינים תמימים שהם צודקים, וכך יחטיאו הזדמנות לראות את האור. כותב הסוטרה דואג לציין (בשם הבודהה כמובן) שהוא לא סבל מכך שום קארמה רעה.
-
על פי ה- Mahāvamsa, ספר היסטוריה בודהיסטי של סרי-לנקה, המלך Dutthagāmani (107-177 לפנה"ס) יצא בראש צבאותיו להגן על הבודהיזם. בין חייליו היו נזירים בודהיסטים (אחד מהם גנרל), ועל חניתו קובע שריד מגופו של הבודהה (שנחשב קדוש כמובן – מדובר אם כן בגרסה הבודהיסטית של הוצאת ארון-הקודש לקרב). אחרי נצחונו, על פי הספר ההוא, הופיעו שמונה מוארים (arahat) שבישרו שאין מה לחשוש לקארמה הטובה של כוחות הדהרמה, שכן מבין האויב נהרגו רק אדם וחצי, מפני ששאר הנפשות היו רשעים כל כך עד שנחשבו לבעלי-חיים ומטה.
-
ב- 515 לספירה הוביל הנזיר Fa-ch'ing צבא של 50,000 במרד פנימי נגד שליט ממלכת Wei הצפונית (סין), בקבעו שכל מי שהורג חייל אויב יהפוך לבודהיסטווה.
-
במאה ה- 11 המלך Anawratā מבורמה התקיף את הממלכה Thaton מפני שהיא לא נתנה לו גישה לכתבים בודהיסטים.
-
עוד מלחמה התנהלה בין נזירי אזור Kiangsi, שלחמו עבור הקיסר הסיני T'ai-Tsung במאה ה- 13 נגד המונגולים הפולשים, תחת הסיסמה המלבבת hsiang-mo – "הכניעו את השדים".
-
בשנת 1532 בודהיסטים מזרם ה- Pure Land הובסו על ידי בודהיסטים מזרם ה- Nichiren ביפן. מעט מאוחר יותר, ב- 1580 בודהיסטי הארץ-הטהורה זעקו בעת קרב: "יש לפדות את חמלת הבודהה על ידי ריסוק בשר לחתיכות. את המחוייבות של התלמיד למורה יש לפדות על ידי שבירת עצמות."
-
הטיבטים האהובים גם לא טמנו ידם בצלחת: כאשר נזירים טיבטים לא נלחמו אחד באסכולה של השני, הם פיתחו כשפים להשמדת צבאות אויב ואת הרעיון שמתנקשים שהם בודהיסאטוות יגיעו לשחרור על ידי הרג.
-
ד.ט. סוזוקי המפורסם, הגדול, היה ראשון הלאומנים בתקופת המלחמות האימפריליות של יפן באסיה. הרבה לפני שהיה שגריר הזן הראשון במערב הוא הצדיק את מלחמת סין-יפן (1894-1895). הסינים היו "כופרים פרועים" בעיניו, והוא טען שמוות בשדה הקרב הוא אקט דתי.
-
באותה תקופה Shaku Sōen , אב מנזר זן, טען, במפגן מרשים של שיחדש דמגוגי, ש"אף שהבודהה אסר על הרג, הוא לימד גם שעד שכל היצורים בעלי התודעה יאוחדו על ידי פעולת החמלה האינסופית, לא יכון שלום לעולם. על כן, כאמצעי להבאת העניינים הבלתי תואמים להרמוניה, נחוצים הרג ומלחמה." (עוד כמה ציטוטים פרו-מלחמתיים מאת מורי זן תמצאו ברשימה של אביב טטרסקי).
-
בזמן מלחמת קוריאה לחמו נזירים סינים נגד האמריקאים בזעקות של "הרגו, הרגו, הרגו, הרגו, הרגו את הזאבים האמריקאים!"
-
בשנות השבעים של המאה העשרים הנזיר התאילנדי Kittivuddho טען שהרג של קומוניסט אינו רצח, מפני ש"מי שמשמיד את העם, את הדת, את הממלכה – טיפוסים בהמיים כאלה אינם ממש בני אדם".
-
ובכלל, Trevor Ling, חוקר של העניין, אומר ש"הבודהיזם בדרום אסיה נוצל בהצלחה כדי לשרת את הפוליטיקה והאינטרסים של השליטים הלאומיים"
(הערה: המקורות שהובאו כאן, כמו גם רוב המדינות הלוחמות, הן במובהק של הבודהיזם המהאיאני. כלומר הנון-דואליזם והגמישות של המהאיאנה, לעומת הקשיחות והפשטות התיאולוגית של התרבאדה לא רק עושים אותה מדוייקת יותר, אלא, כמסתבר, גם פתוחה יותר לאלימות והרג. האתיקה של הדהרמפאדה והויסודהימארגה היא ברורה וחד-משמעית: לא לכל סוג של אלימות; אבל כאשר לכל דבר יש "טבע בודהה", ברור שגם לאלימות יש. אכן, החוקר Paul Demiéville (שכתב את ההקדמה לספרו של וולפולה רהולה, "מה שלימד הבודהה") כותב ש"המוביל-הקטן (התרבאדה – ת.פ.), שנוטה לשלול את החיים (כלומר השקפתו על החיים בעולם היא שלילית – ת.פ.), נשאר קפדן באיסור על ההרג; המוביל-הגדול (המהאיאנה – ת.פ.), שמאדיר את החיים, נותר זה שבסופו של דבר מוצא תירוצים להרג ואף להילולו של ההרג".)
מהן המסקנות שניתן להעלות מהרשימה המדכאת הזאת? ראשית, הייתי אומר, שהתפיסה של הבודהיזם כדת היחידה שיכולה לכונן חברה לא-אלימה אינה יותר מבוּרוּת אוריינטליסטית. שנית, שכנראה אי האלימות של הדלאי לאמה בימינו קשורה יותר לאופי של האדם עצמו מאשר לתפיסה של תורתו. שלישית, שהבודהיזם יכול להיות מנוצל לרעה כמו כל אידיאולוגיה (ולזכותו נאמר שהבודהה היה ודאי הראשון להודות בכך).
אבל מסקנה נוספת שניתן לגזור מכאן, והיא החשובה ביותר לדעתי, היא שהבודהיזם (לפחות המהאיאני) גם נוטה לתת את עצמו לאלימות, וזאת בגלל העדר ערך קדושת חיי הפרט אצלו. הפרט אינו קדוש, כי במובן העמוק והברור הפרט אינו קיים. על כן הרג של אדם הוא לא אסון, אלא רק סבל שיכול להיגרם לו או להורגו. עצם החיים אינם במרכז, אלא איכותם. זה טוב במקרה שצריך להחליט על המתת חסד, אבל זה יכול להיות רע במקרה שצריך להימנע מלהרוג את מי שנחשב לאויב. במקרה כזה, ואת הנקודה הזאת אני רוצה להדגיש ואחזור אליה בסיום, דווקא ערך הומניסטי של הסגוליות של הפרט, או הערך היהודי של "צלם אלוהים", היו יכולים לתת זווית ראייה מאזנת לרדוקציוניזם הבודהיסטי שרואה באדם רק מצבור של "מקבצים". לא: יש בכל אחד גם משהו פרטי, מיוחד, שיש לו ערך משלו. משהו שצריך לעשות הכל לא להרוס.
ג. בודהיזם אינו גזענות
מצד שני יש גם להבחין היטב בין ההצדקות של הבודהיסטים להרג לבין אלה של בני המערב (פעמים רבות), ובראשם היהודים: כאשר הנזירים הבודהיסטים הסינים קוראים למונגולים "שדים" או לאמריקאים בקוריאה "זאבים", הם אינם מבססים זאת על מוצאם, אלא על מצבם התודעתי. כלומר הוצאת גזר דין מוות על כוחות האויב נובעת מתוך ניתוח פסיכולוגי (שגוי) של מניעיהם הפנימיים ודפוסי החשיבה שלהם. הבודהיסטים אינם גזענים, מכיוון שהם לא יבקשו להכחיד עם בגלל מוצאו המיתי או הגנטי. משום ראייתם הבלתי-מהותנית אותם נזירים מתנהגים כפסיכולוגים (בגרוש) ועל פי ניתוח של תודעת אויביהם מסיקים כי יש להשמידם.
זאת, כאמור, בניגוד חריף למנהג היהדות (ועוד תרבויות מערביות), ששופטות אדם על פי מוצאו, בין אם הוא גנטי ובין אם הוא נקבע על ידי מיתוס מקושקש שהם קיבלו מאבותיהם. לשם דוגמא אביא ציטוט מפי הראי"ה קוק, ובכוונה אני מביא את דבריו של אדם שאני לא רק מעריך אלא ממש מעריץ, ואוהב ממש, בכדי להראות איך גם הגדולים ביותר, אם הם מכניסים ראשם למיתת הסדום של המונותאיזם האורתודוקסי, עלולים לראות את אותו הראש מתעוות ומתכער. לא רבים יודעים שלבד מהיותו שובניסט, היה הרב קוק גם גזען לא קטן, ותומך בעבדות. הנה דבריו על "בני חם" (כלומר אנשים שעורם שחום במיוחד): "[ניכר] שבגזעו תתגבר אותה שפלות ודלדול הכחות הרוחניים המביאים לידי עבדות, וכן היה באמת שמרבית העבדים היו תמיד מבני חם [...] ובתיקון דרכי המוסר הטוב היותר נאות לירודים שבבני אדם הוא להיות עבדים לאנשי-מעלה" (אגרות הראי"ה, ק"ב). כלומר בני חם הם באופן מהותי עבדים, ולמעשה מכירתם כרכוש לבני מעלה (מי? היהודים כמובן!) הוא התיקון שלהם, וכך מוסרי ונאות! אין אלא לומר שהרב נפל ושגה כאן שגיאה גדולה, חמורה ומבישה, ובכל אופן לגבי עניינינו, וודאי שתפיסה מיתית-מהותנית שכזו יכולה להכשיר כל שרץ. בבודהיזם לא נמצא גזענות פרימיטיבית שכזו, אך כמובן שהשרץ מוכשר בדרכים אחרות.
אבל, אני רוצה גם לומר, לדעתי לא כל הרג הוא שרץ. אותו קו הגיון בודהיסטי, אם נלך על פיו לא בנוגע לעמים או צבאות שלמים אלא על אינדבידואלים, הוא לדעתי תקף. לשם דוגמא אקח אדם שפל ומרושע, נאמר, אה… היינריך הימלר. אדם כזה (שאני לא מכיר כמובן, ומתבסס על מה שסיפרו לי אודותיו, וברור שזה מספק רק עבור הדוגמא הלא-מעשית) הוא לדעתי, בתנאי מלחמה, בן מוות (לא במלחמה יש לשפוט אותו כדין כמובן). אם הוא מפעיל אלימות, ישירה או עקיפה, כלפי אנשים, אני חושב שיש להרוג אותו. זאת משום שלמרות ששערי תשובה לא ננעלו ולעולם לא ינעלו, הרי שברמה גבוהה מאוד של סבירות ניתן לומר שהוא, לדאבון הלב, כבר לא ייתקן את דרכיו ואת נפשו. דפוסי האלימות והשנאה מושרשים בו עמוק כל כך שקרוב לודאי שהוא יהיה אלים עד יום מותו. ולכן, למרות שאני לא מאמין בגלגולי נשמות כפשוטם (ולכן לא יכול לקוות שהוא יתגלגל הלאה ולא "ממש" ימות), אם הוא אלים מצדו כלפי אחרים אני חושב שראוי להביא את חייו לסיומם. באופן דומה אני לא ממש עצוב על הרג שר הפנים של החמאס, סעיד סיאם (בהנחה שמה שאומרים עליו נכון), וכך גם לא נעצבתי לפני שנים כאשר שמעתי שהרב מאיר כהנא נרצח (אף שלא היה אלים אלא במילותיו). ישנם, כך אני חושב, אנשים שהם במידה רבה של ודאות מעבר לכל תקנה, ואם הם מהווים איום על סביבתם – עד כמה שזה לא נעים ומצער – יש להמיתם.
ד. בודהיזם אינו יהדות
בסופו של דבר, לדעתי יש לקחת מכל שיטה את הטוב שבה: מהבודהיזם הגאוני יש לאמץ את ההכרה שעולמנו זה, על תופעותיו השונות כולן, הוא חסר מהות עצמית. אין מהויות, ולכן כל סוג של אטוויזם או גזענות, אתנוצנטריזם או קסנופוביה, שובניזם לאומי או שובניזם מגדרי, וודאי שראייה של העולם כבמת המאבק של ישויות מיתיות דוגמת "ישראל" ו"אדום" – הוא חסר כל תוקף ואינו אלא אמונה (על פי רוב אגואיסטית) במעשיות לא ממש מתוחכמות. מהיהדות יש לאמץ את ערך "צלם אלוהים" שבאדם, את ההכרה ש"כל המציל נפש אחת כאילו הציל עולם ומלואו", ואת ההבנה שגם אם אין לנו עצמי, השילוב בין ה"מקבצים" שבכל אחד מאיתנו הוא ייחודי, עולה על סכום חלקיו, וראוי לכבוד בפני עצמו, כביטוי חד פעמי של האלוהות המתגלמת בבשר. הבודהיזם, כבר כתבתי, הוא אולי הנכס התרבותי האחד היקר ביותר שיש בידי האנושות. אבל, כמו כל דבר בעולמנו, גם נכס זה כאמור אינו מושלם. ומכיוון שכמו כל דבר בעולם הוא גם משתנה, אני מקווה שהשינויים בו יביאו אותו להכרה במימד היחידאי והסגולי שבכל אדם.
[כל הדוגמאות ההיסטוריות נלקחו מהמאמר של Christopher Ives (שאיתו גם יצרתי קשר לצורך כתיבת הרשימה הזו): "Dharma and Destruction: Buddhist Institutions and Violence", בתוך Contagion: Journal of Violance, Mimesis and Culture, Vol. 9, Spring 2002, שניתן למצוא ולהוריד כ- pdf כאן. לתומר פרסיקו יש בלוג אישי]
תגובות אחרונות