כך שמעתי.
פעם, ישב המואר תחת עץ הבילווה הגדול והיה שרוי בסמאדהי עמוק.
קרב אצלו תלמידו ערנג'ונה. משהבחין כי מורהו שרוי בסמאדהי עמוק התלבט התלמיד, השתהה קמעה, לבסוף רשרש מעט בקצה רגלו בעלים היבשים של שלכת הסתיו והמתין.
פקח המואר את עיניו.
"אנא, מורי, למדני על האמת" ביקש התלמיד.
שתק המואר. לאחר זמן מה פתח ואמר, "ערנג'ונה, הבא נא אלי את זו האבן העגולה ואת זה התפוח העגול".
הביאם והניחם לרגליו.
"התדע להבדיל ביניהם?"
"אדע" ענה התלמיד.
"אכן תדע" ענה המואר, "וכך תדע גם התולעת ולא תטעה בקובעה את ארוחתה וביתה בתפוח ולא באבן. ומה אם כן טבעה של האמת, התוכל לאמר לי זאת?".
"טבעה שהיא כך ולא אחרת" ענה התלמיד.
"יפה, ומשתמצא אותה, מה תעשה?" שאל המורה.
"משאמצא אותה הרי שאוחז בה בתוקף רב, ואת כל אשר אינה אשלול בתוקף רב לא פחות" ענה התלמיד.
"אכן" חייך המואר, "נאה דרשת ערנג'ונה, כי זהו טבעה של האמת, שכך היא ולא אחרת. וכעת, התואיל נא להושיט את ידך ולקטוף את השמש הצהובה התלויה ומנצנצת בין ענפי העץ."
"אך הכיצד, מורי" קרא ערנג'ונה, "והרי כה רחוקה היא, והלא רק למראית העין תלויה היא בין ענפי העץ".
"אכן" ענה המואר מבעד לעיניו העצומות קמעה, "העין תופסתה קרובה, והמחשבה תופסתה רחוקה. ומה אם כן טבעה של האמת?"
"שתי פנים לה" ענה התלמיד, "כלאותו המטבע".
"ומשתמצא אותה, מה תעשה?"
"משאמצא אותה, הרי שאוחז בה ואהפוך בה" ענה התלמיד, "ואת כל אשר אינה אשלול בתוקף רב".
"נאה דרשת ערנג'ונה" הסכים המורה, "אכן כפולת פנים היא האמת. וכעת נערי, תאר נא לי את זה העץ שבצילו אנו חוסים."
תיאר ערנג'ונה את העץ, שגדול הוא וגזעו עבות ועלוותו מוריקה ופירות כבדים תלויים בענפיו.
"וכיצד יתארו זה הנשר המגביה עוף?" שאלו המורה.
"אחרת" ענה התלמיד.
"וכיצד תתארו זו התולעת החופרת בשרשיו?" הקשה המורה.
"אחרת" שנה התלמיד.
"ומה אם כן, טבעה של האמת?"
"כמוה כפסל, פנים רבות לה".
"ומשתמצא אותה, מה תעשה?" שאלו המואר.
"משאמצא אותה, הרי שאוחז בה ואהפוך בה ואסובב בה ואוסיף ואשאל הבריות לדעתן הן עליה." ענה התלמיד.
"נאה, נאה דרשת ערנג'ונה" חייך המורה, "אכן, פנים רבות לה לאמת וקצרה היד מלמצוא ולאחוז בכולן".
עצם המואר את עיניו ושקע בסמאדהי עמוק. ישב ערנג'ונה לימינו בשתיקה.
ירד הערב ואיתו נעטפו השניים בחשכה עמוקה.
לפתע נשמע קולו של המואר, " ערנג'ונה נערי, הנה ירדה הצינה ואת צעיפי הנחתי בין שרשי העץ. התואיל נא להביאו אלי".
משך ערנג'ונה ענף עשן מן הרמץ שלפניהם, נשף בו עד אשר עלתה בו הלהבה, ולאורה חיפש את הצעיף עד שמצאו והניחו לפני המואר.
הודה לו המואר, עטף את כתפיו בצעיף ושקע בשתיקה.
כעבור זמן מה שוב נשמע קולו של המואר, "אמור נא לי ערנג'ונה, אם לא היתה הלהבה בידך למאור, כיצד היית מוצא אז את הצעיף?"
"או אז מגשש הייתי בידיי אחר הצעיף" ענה התלמיד.
"ואם גם אלה נמנעים היו ממך?"
"כי אז לא יכול הייתי למוצאו".
"אכן" נענה המואר, "לא יכול היית למצאו".
נשא המואר דברו, "שקול הצעיף לאלה האמיתות אשר פנים יחידות להן או כפולות או מרובות. אין למצאן אלא בעזרת ששת החושים".
"ואולם ערנג'ונה יקירי, ישנה אמת אחת, גדולה ונעלה מהן כולן. ולזו האמת, פנים אין וגבול אין ותחום אין. התחלה אין לה וסוף אין לה, ושמות לא תיתן בה. את זו האמת יקירי, לא תוכל למצוא".
"אך אל נא יפלו פניך יקירי. היה שקט, היה נחוש, 'סילה' – 'סמאדהי' – 'פניה' , 'סילה' – 'סמאדהי' – 'פניה'. האמת היא שתמצא אותך".
התעטף המואר בשתיקה ושקע בסאדהי עמוק.
0 Responses to “ה'סוטרה' בדבר פני האמת/ העלה: ערן כץ שלו”