התמסרות

כשחשבתי על נושא להתחיל איתו היה זה הראשון שקפץ כעת לראש, נושא רחב מצד אחד אינסופי כמעט ובו זמנית בשבילי כל כך אישי גם.

כשאני חושבת על התמסרות עולה לי ישר תמונה שלי שוכבת על גג מנזר בבודגאיה, על גדות הגנגה או על מדשאות עין דור ידיים לצידי הגוף בתנוחת הרפייה וכל הוויתי אומרת לעצמה אני שלך, של הדרך, של כח הכובד, של האדמה הרחבה הזו, של החיים. אהבתי ואני עדיין אוהבת את הטוטאליות המורגשת ברגעים אלו.

אבל בימים אילו אני חשה את ההתמסרות כמחווה קטנה ועדינה יותר, תנועה פנימית קטנה שאומרת כן.

כן לעצב ששוטף אותי בימים אילו כאשר אני נפרדת מבני הנוער איתם עבדתי שנתיים כשאני אומרת שלום והולכת מקשרים קטנים כאלו של אהבה עם חיים משלה ויחוד משלה.כן לאינטנסיביות החוויות שמכריחה להיות שם לגמרי בכל אחת ואחת כי אחרת זה יהיה בלתי אפשרי.

וכן לכעס שמגיע לרגעים כמו סופה ולכאב שכשבית החזה מוכן לתת לו מקום לכאוב שם בפנים.

משום מה עולה לי צירוף המילים הארוחה האחרונה, כל רגע קטן כמו לוחש לי הזמנה להיות אחד ויחיד כזה שהכן נאמר שם בפנים ובפתיחת הזרועות אליו ישנה לרגעים הרגשה של "אחרוניות" כאילו הזמן פסק לו מלכת.

בתוך הכן לחוויה האפשרויות נהיות בגווני גוונים זה לא רק שמח ולא רק עצוב, זה לא טוב או רע- זה שמח ועצוב וטוב ואולי וסוף והתחלה.

לוגיקת השפה משתנה לה אט אט ללוגיקת הלב ואז ביציאה החוצה אל העולם נבנים להם באופן מפתיע כל פעם מחדש הגשרים שבמחשבה מקדימה אולי נראו כבלתי אפשריים.

לסיום, ציטוט חלקי משיר של מרי אוליבר

when i am among the trees

when i am among the trees…

i am so distant from the hope of myself,

in which i have goodness, and discernment,

and never hurry through the world

but walk slowly,and bow often.

זאת אני כרגע בהקשר להתמסרות, איזה מחשבות מעלה בכם המילה, איפה אתם פוגשים אותה בחייכם?

בואו שתפו ונחייה את השיחה יחד…

בת אל