כשאני חושב על התמסרות אני חושב על ילדיי.
ראשון עולה במחשבתי ליאור, הצעיר, בן שנתיים וחצי, שבשבועות האחרונים שנתו אינה קלה והוא מתעורר פעמים רבות באמצע הלילה. ואני איתו, כמה שהוא צריך אני איתו. ויש לי סבלנות גדולה אליו – גדולה עד לאין קץ. זה קצת אחרת עם שקד, הבכור בן העשר (עשר זה ילד או נער? הוא חכם ודעתן כאיש צעיר אך עדיין זקוק לי כילד. שלא יגמר לעולם…). עם שקד אני מוצא את עצמי מתעמת כל העת. במקום סבלנות לאין קץ אני איתו כל הזמן על הקצה.
אז מה ההבדל?
אני מתפתה לענות באופן פסיכולוגיסטי ולומר דברים על כפתורים ומנגנונים שיש באישיותי, ששקד דורך עליהם כל העת וכך מפעיל אותי, ובעוד כמה שנים גם ליאור, מן הסתם, יצטרף לריקוד.
אך לא. אעמוד בפיתוי, אנסה להתבונן, אנסה להיות נוכח.
אז מה ההבדל?
כשאני עם ליאור באותן שעות קטנות של הלילה, גופי רפוי ונינוח. כשאני מלטף אותו אני חש אותו כל כך טוב, וכאשר הוא מסיט את ידי, ידי כה קלה ונענית. ואני רואה את פניו, ואני לוחש לו ושר לו, ואיני דוחק בו. כך דקות ארוכות, עד שנרדם.
כשאני עם שקד, באותם רגעים עצובים, אני חש את כתפי והן דרוכות, צווארי מתוח, מצחי חרוש, עיני מצומצמות – כל הווייתי מלחמה. ואני מדבר ומדבר ומדבר, ואיני שומע את המילים כי אינם ולא כלום, רק טון קשה ומקצב דוקר שכולו אומר "אני פה ואתה שם". ובאותם רגעים של חסד, שוב איכות נינוחה ורפויה ממלאת את גופי, ואין אני חש כל צורך למלא החלל במילים, וכך גם שקד, אומר פחות ומחבק יותר.
אז מה ההבדל?
ביחד ולא לחוד, אחד ולא לבד. אולי זו התמסרות.
אני לא מיואש ואיני רואה שחור. יש בי אהבה גדולה גם לשקד, גם ברגעי הכעס. אהבה שמאפשרת מקום לאהבה. זו התמסרות.
ערן.
יפהפה ערן.
תודה על השיתוף הכן.
אצלי שניהם עדיין קטנטנים, כמו ליאור. לגמרי מתמסרים.
ועדיין , בהתבוננות פשוטה, אני יכול לראות רגעים שאני מתמסר אליהם ורגעים שפחות ומזהה את האיכויות השונות.
תודה,
סאטי