לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול "התמונות שמדברות בעד עצמן". מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?.
לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.
אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת 'קול אחר' משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם קרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.
אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת 'קול אחר' מותקף ע"י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח"כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.
מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה"ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.
מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד 'חמאס', מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.
זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: "בנפול אויבך – אל תשמח". זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.
בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו"מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?
ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?
וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה"ל לסיים את "העבודה", זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.
ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי ,קול אחר' מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: "אתם לא חושבים שאתם נאיבים?". איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו"מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית?. שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה"ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.
קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה"ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה "צודקת". לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל, שהצליחה אמה לשגר אך בקושי: "עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם", לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.
דפנה, אני אוהב אותך
פדיחה, התכוונתי אליך נעמיקה.
התבלבלתי עם הלינק "דיווח של דפנה בנאי על שיחת טלפון עם חבר מעזה" שהופיע מעל לפוסט שלך.
התחברתי לגמרי לדבריך, ריגשת אותי מאוד, במיוחד בתוך הבדידות הנוראית שאני חווה בתקופה זו.
הלל
כן, זה בהחלט מצער.
צר לי מאוד על הסבל והמוות.
אבל אני רוצה להשמיע קול שונה.
אני מניח שהקוראים מצויים ברמה הבסיסית, ואולי טיפה מעל לרמה הבסיסית של הכרות עם הדהרמה. כמוני.
אני למדתי, שבורות היא בסופו של דברמקור הסבל.
סלחו נא לי, אך חוששני שאני רואה לא מעט בורות באתר זה. גם חמלה אני רואה, וגם כנות, ושני אלו ראויים לברכה, אבל… גם בורות.
בורות מסוג זה, היא לדעתי מקור ליומרה.
לעומת זאת, תבונה, נאורות (יחסית), אי-בורות, זה לא רק לשבת במדיטציה או לדבר. זה גם לחשוב. ולחשוב זה אומר גם לנתח היטב את הנתונים, לחקור אותם, לעצב אסטרטגיות שיכולות להיות מורכבות הרבה יותר ממי שלא מצוי *היטב* בתחום יכול להבין. ולכן, מתן עצות מהסוג שאני רואה באתר זה, ובראיונות השונים, תסלחו לי, נראה לי יומרני ושחצני בצורה שאינה הולמת אנשים המתיימרים ללכת בשבילי הדהרמה. זה יותר מתאים לאנשי ניו-אייג' יומרניים ותלושים.
בורות ויומרה מסוג זה, יוצגה היטב על ידי אותו מהלך ותיק של ביילין, פרס וחבריו, שהתיימרו לעשות לערפאת (שלמי שבקיא אפילו מעט בהסטוריה של האזור, ידוע שהוא רוצח אנשים וילדים מקצועי, גם בלי קשר לישראל אגב…) טרנספורמציה נוסח זו שעשה הבודהא לאנגולימלה בשעתו, וכך הזינו וטיפחו אותו מאוד יפה, בתקווה (הזויה) שהוא יהפוך להומניסט פתאום. מי *הם* שיחשבו שהם יצליחו לעשות טרנספורמציה שכזו?
ואחר כך, הבורות של הציבור היא זו שגרמה לממשלה שהתעלמה מדבריו מפורשים שנאמרו במפגש הליגה הערבית על ידי ערפאת ("נעשה איתם הסכם כמו שמוחמד עשה עם בני קורייש" – קראו בקוראן ותבינו מה זה אומר!) והמשיכו, והמשיכו והמשיכו עם אסון אוסלו…צ'מברליין והיטלר…מממ… יש דמיון רב עד כאב.
האמת היא קשה, אך תוצאות ההתעלמות מאמת הן תמיד קשות עוד יותר. בדיוק כמו במישור האישי: האמת היא שצריך להבין את הסמסרה *כמות שהיא*, וזה קשה ומכאיב, אך רק מהבנה של הסמסרה ניתן להשתחרר מסמסרה.
בדיוק הבורות הזו, שלנו, דווקא של יפי-הנפש (בלי גרשיים. באמת.) הזינה את האלימות שאליה נדחקה המדינה להגיב היום. לא, כעם, איננו קדושים, ואיננו טהורים, אך האם אתם מבינים מה קורה בצד השני, מלבד הטרגדיה שטופת הדם הנוכחית? האם אתם יודעים מה המשנה האיסלמית הקיצונית מטיפה לו? האם אתה יודעים מה המוסלמים עשו לנוצרים בלבנון החל משנות השבעים, בלי שום קשר לישראל בכלל? ומה עירק ואיראן עשו האחת לשניה? והירדנים לפלשתינאים? והסורים לפלשתינאים? והמיצרים לפלשתינאים? וטורקים לארמנים? והשיעים לסונים? האם זה שאנו עם של ערסים זה אומר שצריך לתת לנאציזם של ימנו (הנאצים גם היו בני אדם, אגב, והם נטחנו לקראת סוף המלחמה באש בעלות הברית) את ההזדמנות לקום שוב על הרגליים?
וזה לא נגמר ולדעתי לא יגמר בקרוב. יכול להיות שעוד עשרות אלפי אנשים יהרגו כאן בגלל הבורות ומאות אלפים אחרים בעולם. עם הזמן – אני חושב שיהיה מדובר בעשרות מליונים. בנשק גרעיני וקונבציונאלי. כי למקרה שאתם עדיין לא תופסים את זה, מדובר על בין 150 ל250 מליון מוסלמים קיצוניים (מתוך 1.2 מיליארד) שמחונכים מילדות לשנאה ורצח (אתם רוצים להבין? ת ק ר א ו את מה שהם מצווים לקרוא ולשנן!!!!!!!!) כל מי שאינו מוסלמי *קיצוני*.
וכל זה, בגלל הבורות והשחצנות המסווים את עצמם כחמלה… אך חמלה עטופה בבורות היא לא מה שאנו צריכים. בכלל לא. לא בשבילי. אני מעדיף חכמה, וחמלה שצומחת מהבנה ולא מאינסטינקט עיוור.
לסיום, כמה מילים שאמר הבודהא על מלחמה:
He who deserves punishment must be punished. And he who is worthy of favor must be favored. Do not do injury to any living being but be just, filled with love and kindness.’ These injunctions are not contradictory because the person who is punished for his crimes will suffer his injury not through the ill-will of the judge but though the evil act itself. His own acts have brought upon him the injury that the executors of the law inflict. When a magistrate punished, he must not harbour hatred in his heart. When a murderer is put to death, he should realize that his punishment is the result of his own act. With his understanding, he will no longer lament his fate but can console his mind. And the Blessed One continued,’
….
‘Struggle must exist, for all life is a struggle of some kind. But make certain that you do not struggle in the interest of self against truth and justice. He who struggles out of self-interest to make himself great or powerful or rich or famous, will have no reward. But he who struggles for peace and truth will have great reward; even his defeat will be deemed a victory.
‘If a person goes to battle even for a righteous cause, then Sinha, he must be prepared to be slain by his enemies because death is the destiny of warriors. And should his fate overtake him, he has no reason to complain. But if he is victorious his success may be deed great, but no matter how great it is, the wheel of fortune may turn again and bring his life down into the dust. However, if he moderates himself and extinguishes all hated in his heart, if he lifts his down-trodden adversary up and says to him’ Come now and make peace and let us be brothers,’ then he will gain a victory that is not a transient success; for the fruits of that victory will remain forever.
הי נעמיקה
וואוו!!!
כבר מזמן לא נשמעו דברי חכמה שכאלה במקומותינו
יש שיגידו – חבל שאנחנו כל כך מעטים
ועל כך נאמר: כל חברה זקוקה למצפן ומצפון.
כוח כוחנות וטרור – הם חרב פיפיות בכל מקום
ובכל חברה.
באמת קשה להרים עיניים ולראות איך הפכנו
צמאי דם ורודפי מלחמה וחרב.
מי יתן ונגיע ליום בו לא "הם" יהיו אשמים שהפכנו
למה שהפכנו. שיהיה בנו הכוח להביט פנימה ולהכיר
בחולשתנו ובחרדותינו הסוחפות אותנו למחוזות
האופל של שנאה עיוורת
תודה לנעמיקה שביטאה כל כך יפה את מה שרבים עדין
לא איבדו.
אבי יקירי,
טוב לשמוע שיש אנשים כמוך בעלי תבונה (נאורים יחסית), שאינם בורים ואשר רואים את המציאות כפי שהיא. אנשים צנועים חסרי כל יומרה שאין ספק מתמצאים יותר טוב מאיתנו בתחום.
תמיד ידעתי שכל אותם האנשים שמתימרים להתמצא בתחום, כגון היסטוריונים, מדינאים, מומחים צבאיים וכד', אנשים אשר מנתחים היטב וחוקרים את הנתונים, אבל מגיעים למסנות שונות משלך, פשוט טועים (ןאין ספק גם בורים).
אבל אבי, אל תיתן לזה לרפות את ידיך, אתה יודע את האמת ללא שום ספקות, ואין בך טיפה של בורות. בזכותך יש לי סיכוי להבין את הסמסרה ואולי אף להשתחרר ממנה (אגב סמסרה היא לא נירוונה).
ישר כח.
אפרת
אפרת,
הפתיעה אותי (כנראה כי אינני מכיר אותך) תגובתך האישית לאבי כאשר דבריו דברו לעניין הסבל והסתמכו על דברי הבודהא (אפילו עם ציטוט).
נראה שמשהו במה שכתב גרם לך להגיב כך, להרגיז אותך אפילו… לעניות דעתי צורת פנייתך הצינית האישית רק מחזקת את מה שהוא אמר..
ניכר מדבריך שלא הבנת את דבריו, כי תגובתך (התוקפנית) מצביעה על פגיעה אישית שנובעת מן הסתם מאחיזה [שלך] ברעיון (להלן-"הרעיון שלך") לגבי הנושא. הואיל ודבריו ייצגו רעיון שונה ש"תקף" את "הרעיון שלך" (גם בנימתם החד משמעית) – בחרת לא לבחון את אמיתות הדברים שנכתבו ובמקום זה לאחוז בחזקה יתירה ב"רעיון שלך" והתוצאה היתה — פגיעה [אישית]. הדבר הטוב ביותר שיכולת לבחור בעקבות אותה פגיעה היא – ציניות, קרי נקמה [מילולית].
על זה הייתי אומר:
"מאוד בוגר ומאוד רוחני מצידך."
אבל אני לא בטוח שאגיד כי אולי זה יפגע בך ואז תנקמי גם בי.. ?!
טל,
אתה צודק לגמרי. אני מאוד מצטערת ומתנצלת בפניך ובפני אבי.
(אני באמת מתכוונת לזה ולא אומרת את זה בנימה צינית).
תודה,
אפרת
אפרת, אני מאוד מכבד ומעריך את ההתנצלות שלך.
טל, תודה על מה שכתבת. חבל שבשלוש השורות האחרונות נגררת גם אתה לציניות.
למרות שהייתה ציניות בדברייך אפרת, הרי שהיה גם דיוק. גם אני לא הרגשתי נוח עם דבריו של אבי. הייתה שם גם הרבה ביקורתיות כלפי אלה שכתבו באתר וגאוותנות.
באהבה,
סאטי
אפרת, אני מקבל כמובן את ההתנצלות שלך באהבה.
סאטי, אתה ואני זה רומן אמיתי
יש ביננו הבדלים שהם אולי אפילו מהותיים באופן שבו אנו רואים מוסר, דהרמה, עשייה נכונה, טוב-לב, יושר, מהי חשיבותה של "תחושת נוחות", מהי גאוותנות, ערכה של ביקורת ומה בין טוב ורע, אפילו
מאחר ומסתבר שקשה לך עם דעות שונות וביקורת (ראיתי שמחקת תגובה שלי במאמר אחר) אני מאחל לך את כל האושר שבעולם, ומתנצל על סבל שגרמתי ביחוד אם הוא לא הביא לשום תועלת שהיא ולא אוסיף לכתוב כאן יותר.
ברכות רבות
הי אבי,
כן, כנראה שיש ביננו הבדלים.
לגבי מחיקת התגובה:
התלבטתי לגבי המחיקה. היות שהייתי במילואים נאלצתי לקבל החלטה מהירה. אני חדש בתחום של ניהול אתרים והרגשתי שהתגובה הייתה מאוד פוגענית.
אישית מאוד הסתייגתי גם מרוח התגובה שלך פה למעלה, אבל היא לא הייתה פוגענית כמו אותה תגובה קצרה.
עם זאת, אני מזכיר שאני רק המנהל של האתר ולא ה'בעלים'. אם יעלה רצון מהסנגהה, נוכל לגבש קוד אתי מדויק יותר לאתר. זה יהיה קל יותר גם בשבילי.
רק טוב,
סאטי
אנני יודע ,כשאני קורא את הפוסט של נעימקה הוא נשמע נכון
כשאני קורא את הפוסט של אבי תשובה הוא גם נשמע נכון
יש כאן כנראה מצב עצוב ביותר ששני הצדדים צודקים,
וזה מצב איום ונורא
במישור האישי הרגשתי שהמצב מחייב שינוי,שינוי גדול ומידי,אך מדובר בשתי עמים שונים ,מקושרים למטענים רגשיים עזים, במציאות שבה לגורמי טרור בכל צד היכולת
לפוצץ תהליכי שינוי,
האם אפשרי שינוי?
מה אני יכול לעשות בכדי לתרום לשינוי?